|
|
 |
יעקב מיזלס ז"ל
|
|
| |
יעקב מיזלס ז"ל נולד בשנת 1920
למשפחה יהודית שורשית בעיר מונקאטש, צ'כסלובקיה. כשהיה בן שנתיים וחצי עברה
המשפחה לברלין. מגיל ארבע למד ב"חדר", ובבית-הספר היסודי. משם עבר לריאל
גימנסיום "עדת ישראל" הנודעת לתהלה, תחת הנהלתו של הרב מונק, הי"ד. באמצע שנת
לימודו הרביעית בגימנסיה נעקר ממקומו, עקב עליית היטלר לשלטון.
כבר בגיל שמונה, חבר לתנועת הנוער
של ה"מזרחי" - "עזרא", משם פנה ל"בית"ר". קסם לו מאד רעיון ארץ-ישראל משני
צדי הירדן, כמו בשיר: "שתי גדות לירדן". למרות גילו הצעיר, הבין שיש לדרוש
הרבה ע"מ לקבל ולו מעט. לכשדורשים מעט, לא מקבלים כלום.
בשנת 1933, נאלצו הוריו לצאת את
גרמניה בחופזה. יעקב ואחיו אליהו הושארו ע"י השלטון החדש בבית-יתומים גרמני
ולאחר מכן במוסד היהודי - ציוני "אהבה".
בתחילת 1934 יצאו יעקב ואחיו את
גרמניה והגיעו לפולין לאחר שטולטלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד שההורים השתקעו
בקטוביץ, שבה שפת התושבים היתה גרמנית. לאחר שהות של שנה בקטוביץ, התאכזבו מן
התקווה שהשלטון בגרמניה יחלוף וחזרו לעיר הולדתם מונקאטש, בתקווה ששם יפתח
להם פתח לעלייה ארצה. גם כאן הצטרף יעקב לשורות בית"ר, למרות שלא שלט בשפה
המקומית. בגילו הצעיר, השתדל לתת ולקבל את מלוא התועלת לתנועת הנוער.
שני האחים גנבו גבולות כדי להגיע
לטריאסט שבאטליה - מקום הריכוז לעלייה ארצה. בעיר קושיצה נתפסו בחסר מסמכים
כשכרטיסי נסיעה בלבד בידם. יעקב שכנע את השופט שפניהם לא"י. אם ישחררם, לא
ישובו עוד לצ'כסלובקיה. הסיפור חזר על עצמו גם באוסטריה ובמקומות אחרים.
בטריאסט התברר להם שעליהם להיות בעלי מקצוע כל-שהוא ע"מ להתפרנס בארץ. הם
חזרו לבודפסט והיו לשוליות בבתי מלאכה שונים, עד שאביהם השיג בשנת 1936 אשרת
קפיטליסט והגיעו ארצה באנייה "פטריה", דרך אלכסנדריה.
יעקב לא בחל בכל עבודה מזדמנת,
אולם בחר בעיקר עבודות שמירה בפרדסים, או כל עבודה שיש בה מן התועלת לבנין
הארץ, בערבים המשיך את חוק לימודיו והיה למחנך.
הוא שמר בפרדסי פתח-תקוה, נתניה,
נס-ציונה ואשדוד. ב-1938 הצטרף לאירגון "השומרים" בפרדסי יבנה-אשדוד. לפלוגת
בית"ר בנחלת יצחק בדרך לירושלים, ל"פלוגת-הכותל" ולשורות האצ"ל ב-1939 התגייס
למשטרת א"י בפקודת המחתרת, ושרת כשוטר בבית-הסוהר בעכו. הוא שרת בנאמנות את
מעבידיו הבריטיים שלא יחשדו בו ואת אסיריו יהודים וערבים כאחד. הוא היה הקשר
החי ביניהם ובין החוץ.
ב-1940 הצטרף יעקב אל אברהם
שטרן-יאיר, לתנועת "לוחמי חרות ישראל-לח"י. כנויו המחתרתי היה עוזי, לימים
אילן. הוא מילא תפקידים בטחוניים בתחומים שונים. בחיפה שימש כקשר, בת"א
כמחסנאי נשק, היה בחלקת הפעולות, המבצעים והמחלקה הטכנית.
בשנת 1946 ביקשו מתתיהו ומרים
גהתיה (בית-הלחמי), ממחתרת לח"י לשלוח להם שומר מהימן לשמור על החיים והרכוש
במוסד הילדים שבראשו עמדו. המוסד שכן בקרבת הכפר הערבי אבו-קישק, שתושביו
איימו על הכל. הם פרצו גדרות ומתקנים, גנבו ציוד יקר-ערך ואיימו על פגיעה
בנפש. המחתרת הועידה את התפקיד ליעקב. הוא נתקבל כמלאך גואל. ביסודו היה יעקב
אדם ללא חת, חברותי ועליז. מיד נתחבב על כל שוכני המוסד: מנהלים, מורים,
חוסים ונותני שירותים. הרבה להתלוצץ ולהתבדח, פיזר שמחה וצחוק סביביו. רק
שוכני אבו-קישק לא שבעו נחת, מנחת זרועו של יעקב. הוא קבע מטה צפייה בראש
מגדל המים המתנשא, ממנו השקיף על הסביבה ויצר מערך תקיפה והגנה. ערך מטווחי
נשק למבוגרים בתוך בית-אריזה נטוש. הצטייד בכלב מאיים, אותו שלח אחרי הערבים
הצעירים שהעזו להתקרב אל הגדרות המתוקנים. תוך זמן קצר נתקפלו שוכני אבו-קישק
מפני יעקב.
כדי שלא להתבטל, הפך ל"שיפוצניק"
שיקם, בנה, צבע, העביר משאות, והפך למסמר החברה בערבי שיחה. כאן פגש יעקב את
אהובה - אילנה בכנויה המחתרתי. ששימשה מורה-מדריכה מטעם המחתרת. באפריל אותה
שנה נשלח יעקב לסייר בעכו בלווית אהובה, ע"י יעקב בנאי מפקד הפעולות של לח"י.
יעקב הכיר כל מבוא ומבוך בעיר זאת מהשנים בהן כיהן כשוטר. כשהגיעו לעכו נתברר
להם שמשפחת הרב מגריל יצאה את העיר וכי גם הם זקוקים לנס כדי לצאת מהסבך
הכפול: ערבים עויינים מזה ואנגלים חושדים וזועמים מזה. הנס נתגלה בשני ראשי
הכנופיה שהיו בעבר אסיריו של יעקב. השניים העלו את הזוג לאוטובוס ערבי וליוו
אותם עד לחיפה העברית.
יעקב שרת בצה"ל בגדוד 82, גדוד
השריון של חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה.הוא עבר עם הגדוד מיהוד שבמרכז, עד
עוג'-אל-חפיר שעל גבול מצרים.
בשנת 1947 נישאו יעקב ואהובה.
נולדו להם שני בנים ובת. בשנת 1956, נשלחו לקנדה ולארה"ב שם לימדו במספר
מוסדות. למרות שעסק בחינוך ילדי ישראל בגולה סבל מעצם שהותו מחוץ לא"י.
יום אחד החליט שעליו לבנות בית
בארץ. במקום שיוכל לעדור ולנטוע, להשקות ן\ולגזום במו-ידיו. לשמוח על כל עלה,
ניצן ופרח, להינות מפירות א"י שגידל במו-ידיו. באלה חשב יעקב לכפר על
היעדרותו הארוכה מהארץ. צעירי הישוב חשמונאים בו בחרו להשתקע, ראו בהם
חריגים. יעקב נלחם כאן נגד אי צדק ורמאות, עבד כאדם צעיר, הבונה חלום חיים.
נשא על גבו משאות כבדים, בלוקים לבנים ואבנים. עזר ליד הפועלים, המרצפים,
הטייחים, ולא משך ידו מכל עבודה מזדמנת, כמו-גם סייע לאחרים. צחק והתבדח עם
גדולים וקטנים, כולם הכירוהו. בחר להיות חבר בשני בתי-כנסת: "יד משה"
ו"הרב-תכליתי" ושילם דמי-חבר בשניהם, שלא לפגוע ברגשות האנשים שכיבד.
בשנת 1997 הוזמן יעקב ע"י משרד
הביטחון, לסייע בשחזור כלא עכו שהפך למוזיאון מבצר עכו ותולדותיו. המרחק
הגדול והנסיעות התכופות לא מנעו מיעקב להשלים את המלאכה. שמחתו שלמה כשהגיש
לו משרד הביטחון וידיאו הראיונות כמתנה.
פטירת בד' תשרי, תשנ"ט, היתה
פתאומית. משפחתו ומכיריו הוכו בהלם. מותו תאם את חייו. יעקב החסון, סמל
הבריאות, לא נפל למעמסה על איש. גם במותו דאג לאוהביו: אשתו, בניו, בתו,
נכדיו כולם, אליהם התייחס כפי אישיותם.
עיסוקו העיקרי בשנות חייו
האחרונות, הרחבת השכלתו באופן עצמאי. במיוחד התעניין בקורות עם ישראל
ותולדותיו. חזר, שינן ושילש ידיעתו בהיסטוריה יהודית. הצטרף לחברת לומדי
תלמוד בישוב, בהנהגת רב הישוב איתמר אורבך יבלח"א. הספיק לסיים מסכת "פסחים",
כשהוא נהנה מהלימוד לשמו ומחביריו הלומדים. קרא מחדש את התנ"ך מ"בראשית"
והגיע עד לנביאים אחרונים.
מאות הלכו אחרי מיטתו, מדברים
בשבחו ובוכים על החיוך התמידי וסבר הפנים הנאה שאבד ואינם עוד
|
|
